And at first glance, a moment after we materialized in a slightly elevated area approximately in the middle of the camp, finally returning to our earthly human form, it looked like a resort, on one of the beaches of the past (and also the proximity of the sea, did a lot for this appearance, and only its too metallic color spoiled the illusion). Lots of pavilions, sukkahs and tents were scattered in the area that spread out in front of us, and people were sitting next to them or lying on the ground next to them in something that seemed to me at those moments like supreme relaxation. It didn't take me long to realize that it was something completely different.
What was left, in fact, of the free Israel of the past, was concentrated in this camp in Latrun, which was built even before the seashore approached here, and it reminded me a little of the city of many universes on the planet where we met חפא. The people who were brought here were arrested and exiled from the other cities under the rule of the Messianic Union, or the people of Tel Aviv who listened to the prophets and managed to climb the mountains in time and were also arrested, there were also those who went up to the north to participate in the war of the Mutvims' autonomy until its fall, I also saw people from the autonomy itself, and many other Mutvim. And all of them were lucky, relatively speaking. We needed to locate Ricardo, the Mutvims' autonomy leader held here, for he to help us tell the people that the dark forces in the solar system were about to surrender, and that the rest was up to them. But suddenly I didn't know how our gospel would benefit these people. Everything was off here, there was nothing to hope for. For these people, nothing will bring back what they have lost, because nothing will bring the world back. I understood at that moment why there were no fences around the camp, and all the optimistic things that חפא told us on the way seemed to me to be scraps, belonging to another story. I wondered if he himself was still optimistic.
There was no peace here, but a deep depression of the loss of the instinct of the will to live, from which חפא did not teach us how to recover and be recovered. The atmosphere of the place enveloped me as well, like steaming vapor from the heavy heat that reigned tyrannically here.
Suddenly I saw the stolen Stoli return, a minute after we parted, so they wouldn't notice we didn't belong here. A little above him, there were two sparkes equidistant from him. I knew he caught a broadcast from חפא. "We need to return to the island. Call the couple as well. There is a change in the instruction." I asked what happened. "I don't know, we probably didn't enter the right time again."
I didn't know how we would go back now, after it seemed to me that we had once again materialized in human form and we would no longer have the wave energy and the cosmic energy that pushed us before. But suddenly it happened, without knowing how to explain it, but I wasn't surprised either, that we were pulled into the void and after a minute we were again near חפא, on the Greek island of Zografiai.
I wondered what could have made him bring us back.
Originally published in Hebrew on 7/23/06
לא היו גדרות מסביב
ובמבט ראשון, רגע לאחר שהתגשמנו בשטח מוגבה מעט בערך באמצע המחנה, חוזרים סופית לצורת האנוש האדמית הארצית שלנו, זה היה נראה כמו אתר של נופש, על אחד החופים של פעם (וגם קירבתו של הים, עשתה הרבה למראה הזה, ורק צבעו המתכתי מדי קלקל את האשליה). המון ביתנים, סוכות ואוהלים היו מפוזרים בשטח שהתפרש כולו למולינו, ואנשים היו יושבים לידם או רובצים על האדמה שלידם במשהו שנראה לי באותם רגעים כמו נינוחות עילאית. לא הרבה זמן לקח לי להבין שזה משהו אחר לגמרי.
מה שנותר, למעשה, מישראל החופשית של פעם, היה מרוכז במחנה הזה שבלטרון, שנבנה עוד לפני שחוף הים התקרב הנה, וקצת הזכיר לי את עיר היקומים הרבים שבכוכב. האנשים שהובאו לכאן נעצרו והוגלו מן הערים האחרות שתחת שלטון האיחוד המשיחי, או אנשי תל אביב ששמעו לנביאים והצליחו לטפס להרים בזמן וגם הם נעצרו, היו גם כאלה שעלו לצפון כדי להשתתף במלחמתה של אוטונומיית המותווים עד לנפילתה, גם אנשים ממנה ראיתי, וגם הרבה מותווים אחרים. ולכל אלה היה מזל, יחסית.
היינו צריכים לאתר את ריקרדו, מנהיג אוטונומיית המותווים המוחזק כאן, שיעזור לנו לבשר לאנשים שכוחות האופל במערכת השמש עומדים להיכנע, ושהשאר תלוי בהם. אבל פתאום לא ידעתי מה תועיל לאנשים האלה הבשורה שלנו. הכל היה כבוי כאן, לא היה למה לקוות. לאנשים האלה שום דבר לא יחזיר את מה שאיבדו, כי שום דבר לא יחזיר את העולם לאחור. הבנתי באותו רגע למה אין גדרות מסביב למחנה, וכל הדברים האופטימיים שאמר לנו חפא בדרך נראו לי תלושים, שייכים לסיפור אחר. תהיתי אם הוא עצמו עדיין אופטימי.
לא שלווה היתה כאן, אלא דיכאון עמוק של אובדן האינסטינקט של רצון חיים ממנו לא לימד אותנו חפא איך ניתן לאושש ולהתאושש. אוירת המקום עטפה גם אותי, כמו אד מהביל מתוך החום הכבד ששרר כאן בעריצות.
פתאום ראיתי את סטולי הגנוב חוזר, דקה אחרי שהתפצלנו, כדי שלא ישימו לב שאנחנו לא שייכים לכאן. קצת מעליו, היו שני ניצנוצים במרחק שווה ממנו. ידעתי שהוא תפס שדר מחפא. "צריך לחזור אל האי. תקרא גם לזוג. יש שינוי בהוראה". שאלתי מה קרה. "לא יודע, כנראה ששוב לא נכנסנו אל הזמן הנכון".
לא ידעתי איך נחזור כעת אחורה, לאחר שהיה נדמה לי ששוב התגשמנו בצורה האנושית וכבר לא יהיו לנו אנרגיית הגלים והאנרגיה הקוסמית, שדחפו אותנו קודם. אבל פתאום זה קרה, בלי שידעתי להסביר איך אבל גם לא התפלאתי, שנשאבנו אל תוך הריק ואחרי דקה היינו שוב ליד חפא, באי היווני זוגרפיאי.
התפלאתי מה יכול היה לגרום לו להחזיר אותנו.
פורסם במקור ב23.7.06
בלוג הצועד The VValker's blog 